יום רביעי, 8 ביולי 2009

על פרידות שירים וגעגועים

קיץ, חם, דביק. הילדים כבר בחופש, בקייטנות, לא להאמין איך עברה לה שנה.

החודש שעבר עליי היה בסימן פרידות, שלי ושל הילדים. אני כל-כך לא אוהבת פרידות, מישהו אוהב בעצם? תלוי ממה, תלוי ממי. על מזל עקרב אומרים שהוא לא יודע להיפרד. וצריכים לעשות זאת בשבילו. זה כל-כך נכון, אבל זה בגלל שהוא מאוד מחובר לרגש, ואם זה כרוך בפגיעה ומחיקת הרגשות אז למה שירצה זאת? איכשהו אני תמיד מסרבת לראות באופן מיידי את הדלת שנפתחת אחרי הדלת שנסגרת. מן מלנכוליות משתלטת עליי, כי נגמר משהו.
אז דור סיים את שנות הגן שלו. כן, הוא באמת הרגיש שמיצה, עד כדיי כך שלקייטנה שם, פשוט לא רצה להתקרב. הייתה לו גננת נפלאה שממנה אנו נפרדים אחרי ארבע שנים שהייתה איתנו, קודם שנתיים עם רוני, אח"כ שנתיים אתו. זו הייתה מן חממה שמן הסתם לא תחזור. רוני נפרדת ממחנכת מקסימה שקיבלה אותה לכיתה א' בחום ואהבה. וכיתה ג'? אני אומרת לה " זהו עכשיו מתחילים עם הלימודים הרציניים, לקרוא ולכתוב כבר לא מלמדים". אני זוכרת כשעזבנו את אחיטוב, עשיתי לה מסיבת פרידה בגן מהחברים והגננות ובמשך כל המסיבה הזלתי דמעה וכל הזמן פניתי לצד ומחיתי אותה כדיי שלא תראה כמה אמא שלה רגשנית ("היה לה כ"כ טוב בגן הזה, מה יהיה הלאה?") זוהי תכונה שלא ארצה שילדי ירשו ממני, אבל לגביה אני חושבת שזה מאוחר מידי.
אך פרידה שאני לא אעשה בחיים היא מהשירה.
מאז שאני זוכרת את עצמי אני מחוברת לשירים. יגידו בית תימני, שהסלסולים בו נשמעו שוב ושוב מפי אבא, שהביא אתו את
זמירות יוצאי תימן, התפילה התימנית שכל-כך ערבה לאזניים, טוב אולי לא לכולם...אבל אני לא מסוגלת לחשוב אחרת.
אני זוכרת את עצמי יושבת במושב האחורי בכל טיול במכונית, ומנעימה את זמנם של כולם בשירה. אח"כ ביסודי התרכזתי 5 שנים בלימוד חלילית וחליל, אז עוד
כשגבעת-עדה הייתה קטנה וכולם הכירו את כולם היינו 6 בנות שמופיעות בכל הטקסים והאירועים בביה"ס ובמושבה...כן היו זמנים.

מוסיקה, מוסיקה, מוסיקה, כמה טוב היא עושה לנשמה. היא טובה כשטוב לי, היא רוצה מיד להיווצר כשרע לי, רק לרוץ לקחת עט ולהוציא את כל אשר על לבי. תמיד התחברתי לשירי נשמה, כאלה שחודרים עמוק לנפש, ומחברים אותך לרגשות שלך, המלודיה הזו שמלטפת אותך ולא מרפה. איך אפשר בלי זה??
יש שירים שכאשר אני שומעת אותם אני פשוט יכולה להרגיש איך הדמעה מתגלגלת לה במורד הלחי...טוב, מעבר לזה שאני רגשנית קצת יותר מידי, זה באמת יכול תמיד להתחבר למשהו מהחיים...
בגיל לא צעיר בכלל, כאשר התפניתי קצת ממטלות הטיפול בקטנים שלי, החלטתי להצטרף
לחבורת זמר ולשיר שירי ארץ ישראל טובים ויפים, עם חזרות והופעות, מה שהיה חוויה קסומה, שהפיחה בי חיות כזו, שאמרתי, רגע, איפה הייתי עד עכשיו? אהבתי כל רגע, ואני עדיין אוהבת ויודעת שלא אפסיק לשיר. מה שאהוב עליי במיוחד זה פשוט להיות בערב שכולו שירי חבורות זמר, שהמנצח המוסיקלי שלהן פשוט יודע לעבד כל שיר מוכר למטעמים של ממש מפי זמרי החבורה. ממש חגיגה לאזניים.

והנה הוא
שיר של יום חולין אחד השירים המרגשים והאהובים עליי, הביצוע המקורי ע"י אילנית.