יום שבת, 24 ביולי 2010

אבא איננו עוד










אבא, קראתי לך, אך כבר לא ענית לי

אותו בוקר שלא ישכח ממני, בשבוע שעבר, יום החמישי 15.7 הגעתי חסרת נשימה לחדרך וראיתי אותך שוכב במיטתך, על גבך, שלווה מאין כמותה נסוכה על פניך, נראית לי כישן. רציתי להעיר אותך ולראות אותך מביט בי שוב במבטך הדואג, האוהב, ושסבל לא נחסך ממנו בחודש האחרון, אך לא שמעת את קולי שקורא לך, ולא הגבת לידי שנענעה את כתפיך. ידעתי שאחרתי לבוא, לא ראיתי תמונה כזו לפני כן, רציתי שתגיב לנסיונותי להשיב ללבך את פעימותיו ולו רק להיפרד ממך כמו שצריך, אך עם זאת ידעתי ששנות החולי שספג גופך הכריעו אותך בבוקר זה. האם הייתי מספיק איתך בחודש האחרון? האם אמרתי לך כל מה שרציתי להגיד? מדוע ערב לפני כן לא היה לי את השכל לבוא ולומר לך לילה טוב כשכבר חניתי ליד ביתך ועמדתי לפתוח את דלת המכונית ולבוא?? ראיתי את ההכנות שלך לשינה מבחוץ ואמרתי : אכנס בבוקר. אז הגעתי הביתה וכתבתי פתק שלא אשכח כמנהגי מידי פעם בבקרים לחוצים : לגשת לאבא. באתי אבא בבוקר, אך רק ללטף ולנשק את גופך הדומם.
אבא נפטר, נאמר לנו, וחשבתי שהאדמה נשמטת מתחתיי. איך אני בלי אבא? אבי, מורי, חומת המגן שלי, העוגן שלי, איננו. ואני לבד.
אני שומרת את קולך, השארת לי הודעות במשיבון יום לפני. עם כל גופך החלש ממכאוביו ומחלותיו היית בסדר, מריה המטפלת המסורה חזרה מהחופשה ופניך הוארו מחדש, אתה נשמעת טוב, לא היה סימן לזה שלמחרת נבכה את לכתך, יום אתה כאן, ויום אחר-כך אתה נעלם.
דום לב הכריע אותך בבוקר זה, נחמתנו הקטנה שלא סבלת ברגעיך האחרונים, אבא.

אבל אני מוכרחה להתנחם על הרבה, אבא : שזכיתי להיות קרובה אליך ולטפל בך עוד שנים קודם כשחלית בדלקת ריאות שבגללה כמעט קיפחת את חייך, ואח"כ במחלת הלב ועברת את הניתוח המסובך ששוב כמעט לקח אותך מאיתנו, וזכית לעוד שנים רבות. שזכיתי להעניק לך שני נכדים שהיו מאוד קרובים אליך בשנה האחרונה, שזכיתי לשמוע את צלילות דעתך ואת חכמת חייך עד יומך האחרון, ושאת מפעלי חייך בדמות שני ספרים מפוארים על כל תרומתך בחייך לאדם, לקהילה ולמושבה גבעת-עדה אף אחד לא יוכל להכחיש.

אבא, אינני רוצה להיפרד, אך נגזר עליי.

אתה ליד אמא עכשיו, אתם ביחד.

שימרו עלינו מלמעלה.
יהי זכרך וזכרה של אמא ברוך.

יום שבת, 3 באפריל 2010

חבורת "מיתרים" מחדרה - הופעה בפסטיבל עין-גב


לאחר כחצי שנה ביחד, בניצוחו של עדי רון, אנו מופיעים בפסטיבל עין-גב, הופעה חיה ותוססת עם חמישה שירים כשברקע הכינרת היפהפיה. חוויה שכולה הנאה צרופה. מחכים לפסטיבל הבא...


Posted by Picasa








יום רביעי, 8 ביולי 2009

על פרידות שירים וגעגועים

קיץ, חם, דביק. הילדים כבר בחופש, בקייטנות, לא להאמין איך עברה לה שנה.

החודש שעבר עליי היה בסימן פרידות, שלי ושל הילדים. אני כל-כך לא אוהבת פרידות, מישהו אוהב בעצם? תלוי ממה, תלוי ממי. על מזל עקרב אומרים שהוא לא יודע להיפרד. וצריכים לעשות זאת בשבילו. זה כל-כך נכון, אבל זה בגלל שהוא מאוד מחובר לרגש, ואם זה כרוך בפגיעה ומחיקת הרגשות אז למה שירצה זאת? איכשהו אני תמיד מסרבת לראות באופן מיידי את הדלת שנפתחת אחרי הדלת שנסגרת. מן מלנכוליות משתלטת עליי, כי נגמר משהו.
אז דור סיים את שנות הגן שלו. כן, הוא באמת הרגיש שמיצה, עד כדיי כך שלקייטנה שם, פשוט לא רצה להתקרב. הייתה לו גננת נפלאה שממנה אנו נפרדים אחרי ארבע שנים שהייתה איתנו, קודם שנתיים עם רוני, אח"כ שנתיים אתו. זו הייתה מן חממה שמן הסתם לא תחזור. רוני נפרדת ממחנכת מקסימה שקיבלה אותה לכיתה א' בחום ואהבה. וכיתה ג'? אני אומרת לה " זהו עכשיו מתחילים עם הלימודים הרציניים, לקרוא ולכתוב כבר לא מלמדים". אני זוכרת כשעזבנו את אחיטוב, עשיתי לה מסיבת פרידה בגן מהחברים והגננות ובמשך כל המסיבה הזלתי דמעה וכל הזמן פניתי לצד ומחיתי אותה כדיי שלא תראה כמה אמא שלה רגשנית ("היה לה כ"כ טוב בגן הזה, מה יהיה הלאה?") זוהי תכונה שלא ארצה שילדי ירשו ממני, אבל לגביה אני חושבת שזה מאוחר מידי.
אך פרידה שאני לא אעשה בחיים היא מהשירה.
מאז שאני זוכרת את עצמי אני מחוברת לשירים. יגידו בית תימני, שהסלסולים בו נשמעו שוב ושוב מפי אבא, שהביא אתו את
זמירות יוצאי תימן, התפילה התימנית שכל-כך ערבה לאזניים, טוב אולי לא לכולם...אבל אני לא מסוגלת לחשוב אחרת.
אני זוכרת את עצמי יושבת במושב האחורי בכל טיול במכונית, ומנעימה את זמנם של כולם בשירה. אח"כ ביסודי התרכזתי 5 שנים בלימוד חלילית וחליל, אז עוד
כשגבעת-עדה הייתה קטנה וכולם הכירו את כולם היינו 6 בנות שמופיעות בכל הטקסים והאירועים בביה"ס ובמושבה...כן היו זמנים.

מוסיקה, מוסיקה, מוסיקה, כמה טוב היא עושה לנשמה. היא טובה כשטוב לי, היא רוצה מיד להיווצר כשרע לי, רק לרוץ לקחת עט ולהוציא את כל אשר על לבי. תמיד התחברתי לשירי נשמה, כאלה שחודרים עמוק לנפש, ומחברים אותך לרגשות שלך, המלודיה הזו שמלטפת אותך ולא מרפה. איך אפשר בלי זה??
יש שירים שכאשר אני שומעת אותם אני פשוט יכולה להרגיש איך הדמעה מתגלגלת לה במורד הלחי...טוב, מעבר לזה שאני רגשנית קצת יותר מידי, זה באמת יכול תמיד להתחבר למשהו מהחיים...
בגיל לא צעיר בכלל, כאשר התפניתי קצת ממטלות הטיפול בקטנים שלי, החלטתי להצטרף
לחבורת זמר ולשיר שירי ארץ ישראל טובים ויפים, עם חזרות והופעות, מה שהיה חוויה קסומה, שהפיחה בי חיות כזו, שאמרתי, רגע, איפה הייתי עד עכשיו? אהבתי כל רגע, ואני עדיין אוהבת ויודעת שלא אפסיק לשיר. מה שאהוב עליי במיוחד זה פשוט להיות בערב שכולו שירי חבורות זמר, שהמנצח המוסיקלי שלהן פשוט יודע לעבד כל שיר מוכר למטעמים של ממש מפי זמרי החבורה. ממש חגיגה לאזניים.

והנה הוא
שיר של יום חולין אחד השירים המרגשים והאהובים עליי, הביצוע המקורי ע"י אילנית.


יום שלישי, 16 ביוני 2009

אבא, ריגשת אותנו...



אבא השלים את יצירתו הספרותית השנייה והקדיש אותה לאמא זכרונה לברכה

והיא נקראת "נתיבות חיי : מאל-גדס שבתימן לראשות המועצה בגבעת-עדה"

אנו כולנו התרגשות וגאווה, אבא שנים שקד ואסף חומר, ערך ומיין, ובדומה לספרו הראשון "במעגלים : פרקים בתולדות גבעת-עדה", מה שיצא לאור הינו ספר מרתק שהפעם מספר על חייו ב
תימן תוך כדי עלותו לארץ ישראל וממשיך ומתאר את חייו הציבוריים כאן עד היותו ראש מועצת גבעת-עדה.
אבא עבר תלאות גופניות רבות מאז הוצאתו לאור של הספר הראשון ב-1994. אבא חלה ומצבו הבריאותי הידרדר עד כדי סכנת חיים, הייתי איתו ברגעיו הקשים, ולא יכולתי אלא להתפלל לבריאותו. ואכן תודה לאל מצבו השתפר אם כי לא חזר להיות בריא כקודם. קשה לו מאוד עד היום. לצערי הרב לפני כשנתיים נפטרה אמי היקרה, גם אחרי סבל רב, 5 שנות סבל סבלה, ואנו סעדנו אותה, אבי בילה את כל זמנו בדאגה לה, לצרכיה, ולא החסיר מאום ממנה.

אמא הייתה אישה כל-כך טובה, שקטה, צנועה, מילה אחת רעה לא היתה למישהו לומר עליה. היא ליוותה את אבא בכל עשייתו הציבורית, מהבית. הבית היה כל חייה, תמיד עבדה בבית, ואף פעם לא היתה לה טענה כלפי אבא, שבילה את רוב זמנו כעובד ציבור. תמיד תמכה בו, וקיבלה הכל באהבה. אני בת הזקונים, הייתי מאוד קשורה אליה, ותמיד חיפשתי את חמימות גופה, את חיבוקה, גם כשנהייתי אישה נשואה. אמא תמיד אמרה פחות ועשתה הרבה, היא לא הייתה דברנית אבל במעשים נתנה את כל כולה לכולנו. חיוכה היה ביישני, אך צחוקה היה מתגלגל ועדיין מהדהד בראשי. כשילדתי את רוני, בתי הבכורה, לא יכולתי לחשוב על מקום אחר להיות בו חוץ מלידה. עם לידת דור, בני השני, כבר הייתה חולה, ויכולתי רק לבקר אותה כמה שיותר בשביל לראות את עיניה המאושרות, ואת חיוכה כשהסתכלה על נכדיה. הוצאתו לאור של ספרו של אבא, התעקבה איפוא בשל מחלתה של אמא, וכעת אחר עבודות ליטוש ועריכה יצא לאור. פרק נכבד בספר הוקדש לאמא.

אנו מאחלים לו שירגיש טוב עוד שנים רבות, ושיהנה מאיתנו - משפחתו הגדולה - ילדיו, נכדיו, וכעת גם ניניו.

הספר הוכנס לקטלוג של הספרייה הציבורית גבעת-עדה, וניתן לרוכשו אצל אבי, יעקב דורון.

יום ראשון, 17 במאי 2009

הנה אני מתחילה...




תמונות, קישורים, מפות, שיקופיות...ומה לא, הכל נכנס בשבעה מפגשים. האם ניתן לעכל כמויות כאלה של עזרים, ולעשות עם זה משהו מיידי? בשבילי הכל בא לאט. הנה מחר אני מסיימת את הקורס, וזה לא רק הקורס אגב, זה היציאה מארבע קירות הספרייה החוצה לעולם הגדול, לא להאמין שרק בשנה שעברה התחלתי להתעניין בקורסים.
זה המפגש המעניין בין ספרניות (ספרנים עדיין לא) שדנות על תחומי עניין משותפים, היכרויות עם ספריות שונות משלנו ואינסוף מידע "עסיסי" על הנאותינו, "מצוקותינו" וחוויותינו עם הקוראים ויש הרבה...
אז הנה מחר אני מסיימת את הקורס, ומה הספקתי לעשות? לרשום כמובן את כל הכלים שיגאל הקנה לנו, (אע"פ שהוא הפציר בנו לא לרשום, לפני שמקשיבים), אבל הצלחתי גם להקשיב וגם לרשום. וטוב שכך, כי עומס השבועות האחרונים לא אפשר לי ליישם הרבה. אבל הנה אני מתחילה, יום לפני הסיום, מתלהבת ומעלה תמונות ב"Flickr" , משלימה קישורים של כל חברותי לקורס, מוסיפה תחומי עניין נוספים לבלוג, חוקרת את Google ופשוט מתלהבת מחדש ממה שאפשר למצוא שם, שמעתם על Google Insight ? ועל Google Trends? אתם פשוט לא מאמינים, זה אדיר. אני דואגת לשדרג לי את לוח השנה ל -Calendar של Outlook.


אה... וכמובן החתימה, איך אפשר בלי חתימה יפה מקושרת יפה שתתנוסס על כל מייל חדש שאני שולחת. רגע, לא סיימתי, השבוע אני עוד צריכה לפתוח את GoogleReader על מנת ליהנות ממידע שמגיע ישירות אליי, ורק בשבילי, בעזרת RSS Feed על מה שאני הכי אוהבת לקרוא. גם אתם יכולים, ידעתם שזה כ"כ פשוט?
גם אני לא לפני חודשיים... מה אומר לכם? עולם ומלואו

יום שבת, 2 במאי 2009

למה חיכיתי עד עכשיו???

"זה קורס נהדר שאסור לך להחמיץ" כך נאמר לי, ואכן מיהרתי להירשם. ואני רוצה לומר שהרבה זמן חיכיתי לקורס כזה, משהו שידחוף אותי קדימה עם העבודה מול המחשב. הרי אני יושבת שעות מול המחשב בעבודה, בבית, עושה מה שצריך, גולשת קצת באינטרנט וזהו. ואני כל הזמן צריכה לשמוע מאנשים אחרים על תוכנות מעניינות, מרתקות, על כל מיני יישומים שפשוט יכולים להעשיר לך את העבודה מול המחשב, להקל עליך ולעזור ולקדם הרבה דברים...ומה? אני עדיין לא שם. אין לי זמן לזה, ולא לזה, ואת זה גם אמרתי ליגאל חמיש, המרצה, כן כן המרצה של הקורס שאני מדברת עליו. והוא ביטל את דבריי : "אין דבר כזה שאין זמן, פני לך זמן, לא צריך הרבה לזה". אז הנה בא הקורס "ארגז הכלים לספרן ולמידען" ופשוט ישנה לי את החיים. כמה חבל שהוא מסתיים עוד שבועיים. הוא נותן לנו נגיעה, עניין ומוטיבציה להמשיך ולחקור הלאה, והחשוב ביותר לקדם את עצמנו במה שרק נרצה, כי יש לנו את הכלים.
אז יגאל, אני כן מתלהבת, ואני כבר שעתיים יושבת...וכותבת...

יום שני, 27 באפריל 2009

אוצרות ביד שנייה...

שבוע הספר העברי מתקרב...

עוד חודש וחצי, איך שעוברת לה שנה.
ומה נעשה הפעם? אני חושבת שכדאי מאוד לחזור על ההצלחה של השנה שעברה (נוסחה מנצחת לא מחליפים) - מכירת הספרים יד השנייה שערכתי, כאשר האוסף מורכב מספרים שאנשים מביאים. אני שומעת על כל-כך הרבה אנשים שקונים ספרים ואני אומרת לעצמי : יש היכן להיפגש, יש מה להביא בשבוע הספר העברי.
בשעה שהאנשים גדשו את האולם שבו נעשתה המכירה (בשנה שעברה), צפיתי מהצד, ואמרתי לעצמי "איזה כייף לעשות לאנשים טוב, ליזום דברים, לקדם דברים שאת מאמינה בהם", והספרים המשיכו להגיע גם תוך כדי המכירה עצמה, ספרים שהאנשים שחיכו לקנות משהו טוב ב-5 ש"ח אמרו לעצמם "היה שווה לחכות" :


"נער החידות ממומביי" "צלה של הרוח"

"שומרת אחותי" ועוד מיני רבי מכר. צפיתי, וחייכתי לעצמי בהנאה - חגיגה לעיניים ולנשמה.
אז אני בשיאו של איסוף ספרים מקוראים, שכן הסכימו להיפרד בקושי רב, מכמה מהם...וכמה מהם כבר הפכו אצלי לעשרות. So, Don't miss it , כמו שאומרים בעברית...

האהבה לספרים, גודשת את הספרייה גם בימים הרגילים. מי אמר שהמחשב יגזול מאיתנו את ההנאה הצרופה של להחזיק ספר ביד וליהנות מעצם המגע, מעצם הדפדוף והידיעה שכאן אצור איזשהו סיפור שהולך להפתיע, להקסים, להצחיק, לשאוף אותנו לעולם אחר, אולי רחוק משלנו... לא אין תחליף לזה.

אז היכן המכירה תתקיים?
בספרייה הציבורית גבעת-עדה.

מושבה מקסימה במרכז הארץ טבולה בירוק של שדות, כרמים, ועצי פרי, זוהי גבעת עדה.

נכון, נשמע שאני משוחדת, נולדתי בגבעת-עדה. חוויתי אותה כל חיי, וכן גם אבי, שהיה לראש המועצה השלישי של גבעת עדה, וזכה בספרו "במעגלים" לספר את קורותיה של המושבה מיום היווסדה.
בשבילי לנהל את הספרייה זו סגירת מעגל מאחר והוא הקים את הספרייה.

והנה הספרייה לאחר ששופצה והורחבה.