אותו בוקר שלא ישכח ממני, בשבוע שעבר, יום החמישי 15.7 הגעתי חסרת נשימה לחדרך וראיתי אותך שוכב במיטתך, על גבך, שלווה מאין כמותה נסוכה על פניך, נראית לי כישן. רציתי להעיר אותך ולראות אותך מביט בי שוב במבטך הדואג, האוהב, ושסבל לא נחסך ממנו בחודש האחרון, אך לא שמעת את קולי שקורא לך, ולא הגבת לידי שנענעה את כתפיך. ידעתי שאחרתי לבוא, לא ראיתי תמונה כזו לפני כן, רציתי שתגיב לנסיונותי להשיב ללבך את פעימותיו ולו רק להיפרד ממך כמו שצריך, אך עם זאת ידעתי ששנות החולי שספג גופך הכריעו אותך בבוקר זה. האם הייתי מספיק איתך בחודש האחרון? האם אמרתי לך כל מה שרציתי להגיד? מדוע ערב לפני כן לא היה לי את השכל לבוא ולומר לך לילה טוב כשכבר חניתי ליד ביתך ועמדתי לפתוח את דלת המכונית ולבוא?? ראיתי את ההכנות שלך לשינה מבחוץ ואמרתי : אכנס בבוקר. אז הגעתי הביתה וכתבתי פתק שלא אשכח כמנהגי מידי פעם בבקרים לחוצים : לגשת לאבא. באתי אבא בבוקר, אך רק ללטף ולנשק את גופך הדומם.
אבא נפטר, נאמר לנו, וחשבתי שהאדמה נשמטת מתחתיי. איך אני בלי אבא? אבי, מורי, חומת המגן שלי, העוגן שלי, איננו. ואני לבד.
אני שומרת את קולך, השארת לי הודעות במשיבון יום לפני. עם כל גופך החלש ממכאוביו ומחלותיו היית בסדר, מריה המטפלת המסורה חזרה מהחופשה ופניך הוארו מחדש, אתה נשמעת טוב, לא היה סימן לזה שלמחרת נבכה את לכתך, יום אתה כאן, ויום אחר-כך אתה נעלם.
דום לב הכריע אותך בבוקר זה, נחמתנו הקטנה שלא סבלת ברגעיך האחרונים, אבא.
אבל אני מוכרחה להתנחם על הרבה, אבא : שזכיתי להיות קרובה אליך ולטפל בך עוד שנים קודם כשחלית בדלקת ריאות שבגללה כמעט קיפחת את חייך, ואח"כ במחלת הלב ועברת את הניתוח המסובך ששוב כמעט לקח אותך מאיתנו, וזכית לעוד שנים רבות. שזכיתי להעניק לך שני נכדים שהיו מאוד קרובים אליך בשנה האחרונה, שזכיתי לשמוע את צלילות דעתך ואת חכמת חייך עד יומך האחרון, ושאת מפעלי חייך בדמות שני ספרים מפוארים על כל תרומתך בחייך לאדם, לקהילה ולמושבה גבעת-עדה אף אחד לא יוכל להכחיש.
אבא, אינני רוצה להיפרד, אך נגזר עליי.
אתה ליד אמא עכשיו, אתם ביחד.
שימרו עלינו מלמעלה.
