‏הצגת רשומות עם תוויות פרידה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרידה. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 24 ביולי 2010

אבא איננו עוד










אבא, קראתי לך, אך כבר לא ענית לי

אותו בוקר שלא ישכח ממני, בשבוע שעבר, יום החמישי 15.7 הגעתי חסרת נשימה לחדרך וראיתי אותך שוכב במיטתך, על גבך, שלווה מאין כמותה נסוכה על פניך, נראית לי כישן. רציתי להעיר אותך ולראות אותך מביט בי שוב במבטך הדואג, האוהב, ושסבל לא נחסך ממנו בחודש האחרון, אך לא שמעת את קולי שקורא לך, ולא הגבת לידי שנענעה את כתפיך. ידעתי שאחרתי לבוא, לא ראיתי תמונה כזו לפני כן, רציתי שתגיב לנסיונותי להשיב ללבך את פעימותיו ולו רק להיפרד ממך כמו שצריך, אך עם זאת ידעתי ששנות החולי שספג גופך הכריעו אותך בבוקר זה. האם הייתי מספיק איתך בחודש האחרון? האם אמרתי לך כל מה שרציתי להגיד? מדוע ערב לפני כן לא היה לי את השכל לבוא ולומר לך לילה טוב כשכבר חניתי ליד ביתך ועמדתי לפתוח את דלת המכונית ולבוא?? ראיתי את ההכנות שלך לשינה מבחוץ ואמרתי : אכנס בבוקר. אז הגעתי הביתה וכתבתי פתק שלא אשכח כמנהגי מידי פעם בבקרים לחוצים : לגשת לאבא. באתי אבא בבוקר, אך רק ללטף ולנשק את גופך הדומם.
אבא נפטר, נאמר לנו, וחשבתי שהאדמה נשמטת מתחתיי. איך אני בלי אבא? אבי, מורי, חומת המגן שלי, העוגן שלי, איננו. ואני לבד.
אני שומרת את קולך, השארת לי הודעות במשיבון יום לפני. עם כל גופך החלש ממכאוביו ומחלותיו היית בסדר, מריה המטפלת המסורה חזרה מהחופשה ופניך הוארו מחדש, אתה נשמעת טוב, לא היה סימן לזה שלמחרת נבכה את לכתך, יום אתה כאן, ויום אחר-כך אתה נעלם.
דום לב הכריע אותך בבוקר זה, נחמתנו הקטנה שלא סבלת ברגעיך האחרונים, אבא.

אבל אני מוכרחה להתנחם על הרבה, אבא : שזכיתי להיות קרובה אליך ולטפל בך עוד שנים קודם כשחלית בדלקת ריאות שבגללה כמעט קיפחת את חייך, ואח"כ במחלת הלב ועברת את הניתוח המסובך ששוב כמעט לקח אותך מאיתנו, וזכית לעוד שנים רבות. שזכיתי להעניק לך שני נכדים שהיו מאוד קרובים אליך בשנה האחרונה, שזכיתי לשמוע את צלילות דעתך ואת חכמת חייך עד יומך האחרון, ושאת מפעלי חייך בדמות שני ספרים מפוארים על כל תרומתך בחייך לאדם, לקהילה ולמושבה גבעת-עדה אף אחד לא יוכל להכחיש.

אבא, אינני רוצה להיפרד, אך נגזר עליי.

אתה ליד אמא עכשיו, אתם ביחד.

שימרו עלינו מלמעלה.
יהי זכרך וזכרה של אמא ברוך.

יום רביעי, 8 ביולי 2009

על פרידות שירים וגעגועים

קיץ, חם, דביק. הילדים כבר בחופש, בקייטנות, לא להאמין איך עברה לה שנה.

החודש שעבר עליי היה בסימן פרידות, שלי ושל הילדים. אני כל-כך לא אוהבת פרידות, מישהו אוהב בעצם? תלוי ממה, תלוי ממי. על מזל עקרב אומרים שהוא לא יודע להיפרד. וצריכים לעשות זאת בשבילו. זה כל-כך נכון, אבל זה בגלל שהוא מאוד מחובר לרגש, ואם זה כרוך בפגיעה ומחיקת הרגשות אז למה שירצה זאת? איכשהו אני תמיד מסרבת לראות באופן מיידי את הדלת שנפתחת אחרי הדלת שנסגרת. מן מלנכוליות משתלטת עליי, כי נגמר משהו.
אז דור סיים את שנות הגן שלו. כן, הוא באמת הרגיש שמיצה, עד כדיי כך שלקייטנה שם, פשוט לא רצה להתקרב. הייתה לו גננת נפלאה שממנה אנו נפרדים אחרי ארבע שנים שהייתה איתנו, קודם שנתיים עם רוני, אח"כ שנתיים אתו. זו הייתה מן חממה שמן הסתם לא תחזור. רוני נפרדת ממחנכת מקסימה שקיבלה אותה לכיתה א' בחום ואהבה. וכיתה ג'? אני אומרת לה " זהו עכשיו מתחילים עם הלימודים הרציניים, לקרוא ולכתוב כבר לא מלמדים". אני זוכרת כשעזבנו את אחיטוב, עשיתי לה מסיבת פרידה בגן מהחברים והגננות ובמשך כל המסיבה הזלתי דמעה וכל הזמן פניתי לצד ומחיתי אותה כדיי שלא תראה כמה אמא שלה רגשנית ("היה לה כ"כ טוב בגן הזה, מה יהיה הלאה?") זוהי תכונה שלא ארצה שילדי ירשו ממני, אבל לגביה אני חושבת שזה מאוחר מידי.
אך פרידה שאני לא אעשה בחיים היא מהשירה.
מאז שאני זוכרת את עצמי אני מחוברת לשירים. יגידו בית תימני, שהסלסולים בו נשמעו שוב ושוב מפי אבא, שהביא אתו את
זמירות יוצאי תימן, התפילה התימנית שכל-כך ערבה לאזניים, טוב אולי לא לכולם...אבל אני לא מסוגלת לחשוב אחרת.
אני זוכרת את עצמי יושבת במושב האחורי בכל טיול במכונית, ומנעימה את זמנם של כולם בשירה. אח"כ ביסודי התרכזתי 5 שנים בלימוד חלילית וחליל, אז עוד
כשגבעת-עדה הייתה קטנה וכולם הכירו את כולם היינו 6 בנות שמופיעות בכל הטקסים והאירועים בביה"ס ובמושבה...כן היו זמנים.

מוסיקה, מוסיקה, מוסיקה, כמה טוב היא עושה לנשמה. היא טובה כשטוב לי, היא רוצה מיד להיווצר כשרע לי, רק לרוץ לקחת עט ולהוציא את כל אשר על לבי. תמיד התחברתי לשירי נשמה, כאלה שחודרים עמוק לנפש, ומחברים אותך לרגשות שלך, המלודיה הזו שמלטפת אותך ולא מרפה. איך אפשר בלי זה??
יש שירים שכאשר אני שומעת אותם אני פשוט יכולה להרגיש איך הדמעה מתגלגלת לה במורד הלחי...טוב, מעבר לזה שאני רגשנית קצת יותר מידי, זה באמת יכול תמיד להתחבר למשהו מהחיים...
בגיל לא צעיר בכלל, כאשר התפניתי קצת ממטלות הטיפול בקטנים שלי, החלטתי להצטרף
לחבורת זמר ולשיר שירי ארץ ישראל טובים ויפים, עם חזרות והופעות, מה שהיה חוויה קסומה, שהפיחה בי חיות כזו, שאמרתי, רגע, איפה הייתי עד עכשיו? אהבתי כל רגע, ואני עדיין אוהבת ויודעת שלא אפסיק לשיר. מה שאהוב עליי במיוחד זה פשוט להיות בערב שכולו שירי חבורות זמר, שהמנצח המוסיקלי שלהן פשוט יודע לעבד כל שיר מוכר למטעמים של ממש מפי זמרי החבורה. ממש חגיגה לאזניים.

והנה הוא
שיר של יום חולין אחד השירים המרגשים והאהובים עליי, הביצוע המקורי ע"י אילנית.